ארגוני זכויות אדם שוכחים את הזכות של ישראל להגנה עצמית

מאבק שהפלסטינים מנהלים נגד ישראל, שתכליתו להביא להפסקת קיומה כמדינת הלאום של העם היהודי, נתפס בעיניהם ובעיני רבים מתומכיהם כמרכיב במערכה רחבה יותר נגד הסדר העולמי המושתת על ערכי המערב, ובמרכזם זכויות העמים והמדינות וזכויות האדם. מדינת ישראל, שהוקמה על בסיס זכויות אלה ובהן זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית במולדתו, מכבדת את האמנות ואת החוק הבינלאומיים, המקבצים ומנסחים זכויות אלה, גם אם יש מקום לפרשנויות בנוגע למשמעות המדויקת של הניסוחים באמנות ובחוקים.

מכיוון שישראל נתונה לאיומים מתמשכים על ביטחונה, אחת הזכויות המרכזיות שהיא נאלצת לממש לעיתים תכופות היא הזכות להגנה עצמית, בהתאם לדיני המלחמה ולחוק ההומניטרי הבינלאומי. בבואה לממש זכות זו באופן חוקי, ניצב לפני ישראל אתגר כפול ומכופל, הנובע מכך שהניסיונות לפגוע בביטחונה מתבצעים במכוון בדרכים המפרות לחלוטין את האמנות והחוקים הבינלאומיים. הטרור כלפיה כולל הפעלת כוח קטלני נגד מטרות אקראיות באוכלוסייה האזרחית, שימוש במגינים אנושיים, ניהול פעילות טרור בכסות של ארגונים בינלאומיים ומבנים אסורים אחרים (מסגדים, בתי ספר, בתי חולים), הסתה לאלימות ותשלום משכורות למחבלים ולמשפחותיהם.

אויבי ישראל משתמשים בשיטות אלה משום שהם יודעים שהיא מחויבת לחוק הבינלאומי, ולפיכך מוגבלת ביכולתה לפגוע בהם. יתרה מכך, ההתעלמות מהחוקים הבינלאומיים היא חלק מתפיסה של ערעור הסדר העולמי וקריאת תיגר עליו. סדר זה הוא שהביא להקמת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, ובמסגרתו היא מגינה על עצמה. אם יפעלו במסגרת הסדר הקיים, הם ישלימו בפועל איתו ועם השלכותיו. הטרוריסטים מודעים לסלחנות המופגנת כלפיהם מצד המערכת הבינלאומית, והיא גורמת להם להיות משוכנעים שלא יידרשו לשום תשלום בגין הפרות הסדר הבוטות שלהם.

ארגוני "זכויות אדם", המתיימרים להגן על הסדר העולמי בהקשר זה – בהם המועצה לזכויות האדם של האו"ם, אמנסטי, Human Rights Watch, ארגונים פלסטיניים כמו אל־חאק והמרכז הפלסטיני לזכויות האדם (PCHR), ואפילו ארגונים ישראליים בעלי סדר יום פוליטי מובהק נגד המשך השליטה הישראלית בשטחים – הם בעצם המסייעים הבולטים של הגופים החותרים לערער את הסדר הזה. בכך הם יוצרים במכוון מכשולים על דרכה של ישראל להגן על עצמה ולגבור על אויביה, הן בשדה הקרב והן בשדות הדיפלומטיה וההסברה, קרי במאבק על דעת הקהל.

מס שפתיים

חלק מהארגונים הבינלאומיים אמנם משלמים מס שפתיים וכוללים לעיתים בדו"חותיהם דברי ביקורת כלפי ארגוני הטרור המובהקים, ואפילו נגד הרשות הפלסטינית, כאשר הדו"ח עוסק בשמירת זכויות האדם של הפלסטינים הנתונים למרותה, אבל ביקורת זו איננה מכילה שום קריאה לפעילות ענישה, ובעיקר – איננה כוללת ביקורת על התנהלות הרשות מול ישראל, למשל על ההסתה לשנאה ולאלימות, תשלום המשכורות למחבלים וכדומה.

לעומת זאת, ביקורתם על ישראל רחוקה לא פעם מהאמת ולעיתים קרובות שקרית לחלוטין, הן בשל ההטיה האנטי־ישראלית המובהקת שלהם, המשתקפת באופן שבו הם מנסחים את משימותיהם ובקריאה המפורשת והחוזרת שלהם להטיל עליה עיצומים, והן בשל הישענותם הכמעט מלאה על ארגונים עוינים לישראל ולמדיניותה, שחלקם קשורים לארגוני טרור כמקור מידע.

אותה ביקורת מיועדת במכוון לפגוע בישראל, במעמדה, ומעל הכול ביכולתה להשיג את יעדיה בשדה הקרב, זאת באמצעות הצבת סטנדרטים שאינם נדרשים ממדינות אחרות ושאינם עולים בקנה אחד עם החוק הבינלאומי; באמצעות השמצתה כמי שחשודה בביצוע פשעים נגד האנושות, פשעי מלחמה, גזענות ואפרטהייד; ובאמצעות מסגור כל פעילות ישראלית כבלתי חוקית, אף על פי שהיא חוקית בהחלט – למשל באמצעות הקביעה כי הכיבוש הישראלי, ההתנחלויות וגדר הביטחון אינם חוקיים, התייחסות לשטחים כאל "שטח פלסטיני כבוש", ואל רצועת עזה כשטח הכבוש בידי ישראל.

פעילות הארגונים היא חלק ממסע תעמולה אנטי־ישראלי, שתכליתו לפגוע בלגיטימציה של עצם קיומה של ישראל, בוודאי כמדינת הלאום של העם היהודי. בין מטרותיה של פעילות זו: לחייב את ישראל לקבל על עצמה מגבלות בהפעלת הכוח שאינן מתחייבות מהחוק הבינלאומי, ושעלולות לפגוע ביכולת הצבא להשיג את ייעודו – לספק ביטחון לתושבי ישראל ולאפשר צמיחה ושגשוג למשק הישראלי. מנגד, אותה פעילות מאפשרת לתקוף את ישראל ולהטמיע בשיח ובתודעה העולמית מונחים המציגים אותה כמפלצת כוחנית.

שנים של ירי רקטות מרצועת עזה לדרום ישראל, וקרוב לשנתיים של הפגנות אלימות לאורך הגדר ברצועת עזה בכל יום שישי, תוך פגיעה בשטחים חקלאיים, בסביבה, ומעל הכול באיכות החיים של תושבי עוטף עזה, התאפשרו בין היתר לנוכח החלטת ישראל להימנע מפגיעה ביורים ובמתפרעים. החלטה זו נבעה אמנם משיקולים הומניטריים, מדיניים, ביטחוניים ומשפטיים, אך סביר להניח שגם הפעילות המתמשכת של ארגוני הדה־לגיטימציה, המשתמשים באופן מעוות בשיח זכויות האדם, השפיעה על קבלת ההחלטות של הדרג המדיני בישראל ועל אופי הפעילות של צה"ל.

הפגיעה בבכיר הג'יהאד האסלאמי השבוע רק הבליטה עד כמה ישראל נזהרת בשימוש בכלי הסיכול הממוקד. הסיבות רבות, אך אחת מהן היא הביקורת שארגונים המתיימרים לשמור על זכויות אדם מפנים כלפי השימוש בכלי זה.

כדי שישראל תוכל להשתמש באופן יעיל וחוקי בכוחה ולגבור על אויביה בכל מרחבי ההתמודדות, ובכך לנצח במערכה להבטחת קיומה ושגשוגה לאורך זמן כמדינת הלאום של העם היהודי – עליה לחשוף את הזהות האמיתית של הארגונים המתיימרים לעסוק בזכויות אדם, שאין להם שום עניין בהגנת זכויות האדם של יהודים החיים בישראל ובכלל; להציג את כוונותיהם האמיתיות, את שיתוף הפעולה שלהם עם ארגוני טרור ואת מקורות המימון שלהם, להוקיע אותם ולהסיר את המכשולים שהם מנסים להציב בפני ישראל, כדי להחלישה ולמנוע ממנה לנצח.

תא"ל במיל' יוסי קופרווסר כיהן כראש חטיבת המחקר באמ"ן וכמנכ"ל המשרד לנושאים אסטרטגיים וכיום הוא חוקר בכיר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה

‍